קצת על העיר ללא הפסקה תל אביב
העיר נבנתה ב-1909 על ידי האגודה אחוזת בית. בימיה הראשונים של האגודה התחבטו ראשיה
באיזה שם יקראו לה. נבחרה ועדה שהביאה לפני אספה כללית של תושבי השכונה את הצעותיה
לשם העיר. בין השמות שהועלו באספה: יפו החדשה, נוה יפו, אביבה, יפהפייה, עברייה ועוד.
אחד השמות שהוצעו היה "הרצליה" כדי להנציח את שמו בנימין זאב הרצל. לבסוף, ב-21 במאי
1910, נבחרה ברוב קולות הצעתו של מנחם שינקין: "תל אביב" כשם התרגום העברי של נחום
סוקולוב לספרו של הרצל, "אלטנוילנד", שפורסם שבע שנים לפני כן, ובו תיאר הרצל כיצד
תיראה, לדעתו, המדינה היהודית לכשתקום (בשנת 1923 להערכתו). בהצבעה על בחירת השם תמכו
20 אנשים בשם "תל־אביב" ו-15 בשם "נוה יפו". האסיפה לא ידעה באותה עת כי שכונה בשם
זהה כבר הוקמה במושבה נס ציונה (שם קיים עד היום רחוב תל אביב, שקדם לאחוזת בית).
מילולית, שם ספרו של הרצל הוא "ארץ עתיקה חדשה" בלשון הגרמנית. נחום סוקולוב, שתרגם
את הספר לעברית, קרא לו בשם הציורי "תל־אביב": תל – האוצר הישן, עתיקות העבר, ואביב
– המסמל עתיד, פריחה, לבלוב ותקווה. לאחר זמן מצאו כי תל אביב מוזכרת גם בספר יחזקאל,
כמקום שבו ישבו הגולים לבבל ליד נהר כבר, ככל הנראה בחבל ניפור:{{"תל-אביב", אנציקלופדיה
מקראית.}} "וָאָבוֹא אֶל הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב הַיֹּשְׁבִים אֶל נְהַר כְּבָר, וָאֵשֵׁב
הֵמָּה יוֹשְׁבִים שָׁם" ו).
ב-4 באוקטובר 1949 קיבלה ממשלת ישראל החלטה על איחוד העיר יפו עם תל אביב. בעקבות החלטה
זו התכנסה כעבור יומיים מועצת העיר לדון בשם החדש לעיר המאוחדת. ראש העיר דאז ישראל
רוקח התנגד לשינוי שם העיר המבטא את הגשמת החזון הציוני ורצה ששם העיר יישאר כפי שהוא
ובחלוקתה של העיר המאוחדת לאזורים או רובעים ייקרא אחד מהם "יפו". חברי מועצת העיר
היו חלוקים בדעתם באשר לשם. בהשפעת ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שרצה מאוד בשם "יפו"
כדי לחזק את הקשר של העיר למקורות התנ"כיים, הוחלט בסוף כפשרה לקרוא לעיר המאוחדת "תל
אביב-יפו". למעט בפרסומים ומסמכים רשמיים או התבטאויות של פוליטיקאים מקומיים, נשמרו
השמות "תל אביב" ו"יפו" מופרדים בשיח העממי והציבורי.
לאחר קום המדינה ידעה העיר מספר גדול של שינויים בהתפתחותה. מפריחה וגדילה מואצת בשנות
ה-50, דרך עזיבת העסקים והסטת מוקד המגורים לטובת הפרוורים משנות השישים עד לשלהי שנות
השמונים, והחל משנות התשעים פריחה מחודשת.
בשנת 1963 הגיעה אוכלוסיית תל אביב לשיא גודלה (394,400 איש). מאז החלה תופעה של צמצום
מספר התושבים, שהגיעה לשיאה בשנת 1988, כשנספרו בעיר 317,800 תושבים בלבד. בשנת 1975
איבדה תל אביב את מקומה כעיר המאוכלסת בישראל לטובת ירושלים. מ-1989 ניכר גידול במספר
התושבים, הנובעת מקליטת גל העלייה מברית המועצות לשעבר של ראשית שנות התשעים ומתופעה
של חזרה לעיר.
ההתפתחות האורבנית של העיר ידעה מספר מגמות בתקופה זו: התרחבות צפונה משנות ה-50 ועד
שנות ה-70, תחילת התחדשות מרכז העיר בשנות ה-80, פיתוח מרכז העסקים שסביב נתיבי איילון
החל משנות ה-90 במקביל להתחדשות ועיבוי עירוני מרכז העיר בשנות ה-2000. בשנות ה-60
נהרסו שכונות מצוקה בעיר, ופינו את מקומן לשכונות חדשות. שכונת מנשייה היפואית נהרסה
בתקופה זו והיה תכנון להרוס חלקים מנווה צדק ואף את יפו העתיקה. תוכניות אלה הפכו לתוכניות
שימור, ויפו העתיקה אכן שוקמה ושומרה במאמץ רב של העירייה. אולם, החיבור האורבני בין
תל אביב ויפו נותר שנוי במחלוקת).
בשנות ה-90 ובעשור הראשון של המאה ה-21 נמשכו מגמות הגידול במספר התושבים והתחדשות
מרכז העיר לצד התפתחותה המואצת של הרצועה שלאורך נתיבי איילון. נופה הפיזי של העיר
החל להשתנות, כשמגדלי מגורים ומשרדים הוקמו באזורים שונים בעיר. מגמות שימור המבנים
הישנים הואצו, ותושבי העיר התוודעו מחדש למושג העיר הלבנה, שזכה למעמד של אתר מורשת
עולמית בשנת 2003. בתקופה זו הועצם דימויה של תל אביב כמרכז חיי התרבות של ישראל, במיוחד
בתחום חיי הלילה. החל מסוף שנות התשעים הושם דגש על שיקום תשתיות העיר, במיוחד במרכזה,
אשר התבלו והוזנחו במשך שנים.
תל אביב ממשיכה להוות את מרכזה הכלכלי והתרבותי של ישראל, ובשנת 2009 ציינה העיר 100
שנים להקמתה באירועים ומיזמים מיוחדים.